מהו הסכם שנגן?
הסכם שנגן A נחתם ב-14 ביוני 1985, הוא אמנה שהובילה את רוב מדינות אירופה לקראת ביטול גבולותיהן הלאומיים, המטרה היא לבנות אירופה ללא גבולות המכונה "אזור שנגן". ההסכם, שנחתם בלוקסמבורג, בתחילה רק על ידי חמש מדינות באיחוד האירופי, נותר אחד מהאזורים הגדולים בעולם שסיימו את ביקורת הגבולות בין המדינות החברות.
היסטוריה של אמנת שנגן
הרעיון לתנועה חופשית בין מדינות אירופה הוא ותיק מאוד וניתן למצוא אותו במהלך ימי הביניים. ואילו, בעידן המודרני רעיון זה עלה מאז שאירופה סבלה מנזק כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. עם זאת, פעולות קונקרטיות בהקשר זה התרחשו רק במהלך שנות ה-80, שכן אירופה הייתה תקועה בתוך ויכוח נצחי של שני קטעים מנוגדים: האחד שתמך ברעיון של אירופה החופשית ללא בדיקות גבולות פנימיות בין מדינות, והשני. חלק שהיה נגדו לחלוטין.
צרפת וגרמניה הן שתי המדינות החלוצות לעשות את הצעד הראשוני בכל הנוגע לתפיסת התנועה החופשית, צעדים שהיו אפילו יותר קונקרטיים, מכיוון שהן הסכימו להעביר את התפיסה המתווכחת יתר על המידה לשלב הבא. שתי המדינות הללו ב-17 ביוני 1984 היו הראשונות שהוציאו את הנושא הנ"ל במסגרת המועצה האירופית בפונטנבלו, שם אישרו כולן להגדיר את התנאים הנדרשים לתנועה חופשית של אזרחים בין המדינות.
כנקודה אחרונה במסע זה, מה שהפך להיות "הסכם שנגן" – המכסה ביטול הדרגתי של גבולות פנימיים בין מדינות ושליטה מורחבת על גבולות חיצוניים, נחתם רק ב-14 ביוני 1985. ההסכם נחתם על ידי חמשת המדינות הבאות: צרפת, גרמניה, בלגיה, לוקסמבורג והולנד.
חמש שנים מאוחר יותר, ב-19 ביוני 1990, נחתמה אמנה ליישום קונקרטי של הסכם שנגן. אמנה זו עסקה בסוגיות של ביטול ביקורת הגבולות הפנימיים, הגדרת נהלים להוצאת ויזה אחידה, הפעלת מאגר מידע אחד לכל המדינות המכונה SIS – Schengen Information System וכן הקמת מבנה שיתוף פעולה בין פנים להגירה.
בדרך זו, תפיסת אזור שנגן חוותה התרחבות בלתי פוסקת שכן עד שנת 1997 הצטרפו המדינות איטליה, פורטוגל, ספרד, יוון, אוסטריה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, נורווגיה ושוודיה להסכם זה.
התקדמות גדולה נוספת שהציג הסכם שנגן הייתה כאשר במאי 1999 "אמנת אמסטרדם" שילב את ההסכם במסגרת החוקית של האיחוד האירופי, שכן בעבר אמנות שנגן וכללים שנקבעו בהסכם לא היו חלק מהאיחוד האירופי. האיחוד ופעלו באופן אוטונומי.
במהלך השנים לאחר מכן הצטרפו להסכם שנגן המדינות צ'כיה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, פולין, סלובקיה, סלובניה, שוויץ וליכטנשטיין
חברים פוטנציאליים באזור שנגן
להיות מדינה חברה באיחוד האירופי (EU) אינו קשור ללא ספק לחברות במרחב שנגן, למרות שזה, מבחינה חוקית, צעד בלתי נמנע. רוב המדינות החברות באיחוד האירופי היו מועדות לבעיות פוליטיות לא פתורות שהותירו את המדינות הללו מחוץ להסכם שנגן.
כזה הוא המקרה של קפריסין – חברה באיחוד האירופי מאז 2004 אך עדיין לא חברה באזור שנגן, ולכן היא לא יכולה לחתום על הסכם שנגן עד שתפתור את המחלוקת שלה כאי מפולג דה פקטו ובעיות פוליטיות נלוות. גם אזורי הבסיס הריבוני של אקרוטירי ודקליה שנמצאים מחוץ לאיחוד האירופי יזדקקו לטיפול ולמנגנונים אחרים עד שיוכלו להצטרף להסכם שנגן.
ההצעות של בולגריה ורומניה להצטרף לאזור שנגן אושרו על ידי הפרלמנט האירופי ביוני 2011, אך נדחו על ידי מועצת השרים בספטמבר 2011, כאשר ממשלות הולנד ופינלנד ציינו חששות לגבי ליקויים בצעדים נגד שחיתות וב להילחם בפשע המאורגן. למרות שמדינות אלו חברות באיחוד האירופי. מדינות אלו הגישו את רצונן להיות חברות באזור זה, אשר אושרה על ידי הפרלמנט האירופי ביוני 2011, אך בקשה זו נדחתה על ידי מועצת השרים בספטמבר 2011, מכיוון שפינלנד וגרמניה הביעו את דאגותיהן לגבי היעדרן של מדינות אלו לאכוף מנגנונים למלחמה בשחיתות ובפלילים, וכן לגבי כניסות בלתי חוקיות של טורקים ממדינות אלו לאזור שנגן.
קרואטיה היא המדינה הבאה ברשימת החברות הפוטנציאליות באזור שנגן לחתום על הסכם שנגן. למרות שהצטרפה לאיחוד האירופי ב-1 ביולי 2013, המדינה עדיין לא הפכה לחברה באזור מכיוון שהמדינה התמודדה עם הרבה כניסות בלתי חוקיות מהגבול הקרואטי, הונגריה הצהירה שהיא יכולה להיות זו שתצביע נגד הצטרפותה של קרואטיה לאזור שנגן.
ישנם שטחים במדינות החברות בהסכם שנגן שאינן נכללות בהסכם שכן אלו טריטוריות בעלות מדיניות ומשטרים משלהם כגון גיאנה הצרפתית, גוואדלופ, מרטיניק, מיוט, פולינזיה הצרפתית, ארצות דרום צרפת והאנטארקטיקה, קלדוניה, סנט, וואליס ופוטונה. באיים הקריביים: בונייר, סנט אוסטטיוס וסאבה וכ'ו.
מידע נוסף:
